"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים, י"א), מצווה היא מהתורה למקם מזוזה על כל משקוף על מנת שתשמש תזכורת תמידית לנוכחות האלוהית. אך התורה אינה מציינת במפורש את המזוזה ומועד התהוותה אינו יודע. המזוזה, שהחלה את דרכה כחקוקה על משקוף הבית התפתחה במהלך השנים, והפכה למוצר אומנותי המקבל ביטוי רב באומנות העממית העכשווית.
מהי אם כן המזוזה?
את המזוזה, ניתן למצוא, בכניסה לבית היהודי, היא מותקנת על משקוף הדלת ונראית כקופסא קטנה צרה וארוכה. החלק החיצוני נקרא בית המזוזה והוא נועד להגן על המזוזה שהיא הקלף המצוי בתוכו. המזוזה, ממוקמת בצידו הימני של המשקוף בכניסה לבית ולכל חדר, מלבד בכניסה לשירותים ולאמבטיה, ומותקנת באלכסון כשקצה העליון פונה כלפי פנים הבית או החדר.
לקלף, נודעת חשיבות רבה, הוא מכיל שתי פרשות מהמקרא "שמע" (דברים ו' 4-9) "והיה אם שמוע" (דברים י"א 13-21) הכתובות בצידו האחד, ואילו מעברו השני כתובה המילה שד"י שפירושה "שומר דלתות ישראל". כאשר הקלף מגולגל, האות "שין" פונה כלפי חוץ כך שהיא נראית מתוך בית המזוזה (באלו אשר מכילים חלון). על מנת להיחשב כשר, על הקלף להיות כתוב בידי סופר סת"ם על עור של בהמה כשרה.
יש המאמינים כי המזוזה הינה קמע למזל טוב. נוהג זה, החל בימי הביניים תחת השפעת הקבלה, אשר החשיבה את המזוזה כקמע מגן. אך למעשה, משמעות המזוזה, שעלינו לזכור תמיד, במוחנו ובליבנו, את מצוות ה' ואת מחויבותנו כלפיו.
לעומת החוקים הקפדניים החלים על הקלף, אין הוראות מפורשות לגבי בית המזוזה ועיצובו נתון לפירושים אומנותיים שונים התלויים באומן, בחומרים הזמינים של התקופה ובהשפעות סביבתיות של המדינה בה חי האומן.
התפתחות המזוזה באומנות היהודית
במקור, נחרט הכתוב התנכ"י על משקוף הבית, או שהיה מוצמד אליו, בדומה לנוהג שהיה קיים באזור באותה תקופה. מנהג זה, של עיטור המשקוף או הכניסה לבית בטקסט קדוש, אינה ייחודית ליהדות, המצרים הקדמונים נהגו מנהג דומה, והמוסלמים, נוהגים גם כיום לכתוב פסוקים של אמונה מעל חלונות ודלתות גם יחד.
עם השנים, התפתחה המזוזה והפכה מחרוטה על משקוף הכניסה, לכתובה על קלף.
על מנת להגן מפני חילול על הפסוקים הקדושים, שנכתבו על קלף, היו מחדרים אותו לחור קטן במשקוף או שהיו מכסים אותו בבד כלשהו. מאוחר יותר, החלו לשים את המזוזה בתוך קופסת עץ קטנה ולהצמידה למשקוף הפנימי.
מקופסאות עץ פשוטות, התפתחו בתי המזוזה ליצירות אומנות אשר מצאו את ביטויין באומנות העממית שפיארה והאדירה את האביזרים הטקסיים והסמליים שבבית היהודי.
היהדות, רואה את הבית הפרטי כאבן פינה לחיים היהודים, טקסים רבים אשר בעבר נערכו בבית המקדש, עברו לתוך הבית. החגים והמועדים, נחגגים בצורה טקסית במטרה להעביר את משמעות האירוע מדור לדור ועל ידי כך ללמד את הדור הצעיר את משמעות היותו יהודי. לכן, מקובל כי הבית מרוהט באביזרים טקסיים אשר מאדירים ומדגישים את חגיגיות השבת החגים והסמלים היהודים.
מבנה המזוזה השתנה מאומן לאומן ומדינה למדינה, וניתן למצוא בתי מזוזה בצורות ובגדלים שונים. כך למשל, באירופה, של המאה ה- 17, יש כבר אזכור לבתי מזוזה מזכוכית. ובמאה ה- 18, העשירים החלו לרכוש לעצמם בתי מזוזה מכסף רקוע בעיצובים מרהיבים עם פיתוחים מפוארים ועיטורים שכללו סמלים יהודיים שונים כמו מגן דוד וכתר לתורה.
גם בתי מזוזה עשויים פליז, שנהב ועץ מגולף היו בנמצא באותה תקופה אך היו נדירים יותר, לעומת כסף רקוע, פיוטר ומתכת שהיו חומרים שבשגרה.
במאות ה-18 וה-19 בצפון אפריקה, בתי המזוזה היו עשויים מבד צבעוני רקום. הרקמה הייתה בצורת לב ששילב בתוכו מספר סמלים יהודיים: מגן דוד, חמסה, והמילה שד"י, בנוסף לשמה של הרוקמת. בתקופה מאוחרת יותר שילבו ברקמה גם חוטי כסף ובדי קטיפה צבעוניים.
כיום, בית המזוזה עשוי ממגוון רחב מאוד של חומרים הכולל כסף, פליז, עץ, זכוכית, קרמיקה ופלסטיק. גם שילוב בין חומרים הוא נפוץ מאוד, בין השילובים השונים ניתן למצוא זכוכית עם מתכת, פליז מעוטר בפימו, פלסטיק עם חרוזים ועוד שילובים שונים השאובים מעולמו של האמן ומכישוריו.
בנוסף לבתי המזוזה האומנותיים ניתן למצוא גם את אלו התעשייתיים, שנראים כמו בית עץ קטן וחסר יחוד, צבוע בדרך כלל בצבע המשקוף (חום או לבן) ומיועד לאלו הרוצים להצניע את נוכחות המזוזה.
מהי אם כן המזוזה?
את המזוזה, ניתן למצוא, בכניסה לבית היהודי, היא מותקנת על משקוף הדלת ונראית כקופסא קטנה צרה וארוכה. החלק החיצוני נקרא בית המזוזה והוא נועד להגן על המזוזה שהיא הקלף המצוי בתוכו. המזוזה, ממוקמת בצידו הימני של המשקוף בכניסה לבית ולכל חדר, מלבד בכניסה לשירותים ולאמבטיה, ומותקנת באלכסון כשקצה העליון פונה כלפי פנים הבית או החדר.
לקלף, נודעת חשיבות רבה, הוא מכיל שתי פרשות מהמקרא "שמע" (דברים ו' 4-9) "והיה אם שמוע" (דברים י"א 13-21) הכתובות בצידו האחד, ואילו מעברו השני כתובה המילה שד"י שפירושה "שומר דלתות ישראל". כאשר הקלף מגולגל, האות "שין" פונה כלפי חוץ כך שהיא נראית מתוך בית המזוזה (באלו אשר מכילים חלון). על מנת להיחשב כשר, על הקלף להיות כתוב בידי סופר סת"ם על עור של בהמה כשרה.
יש המאמינים כי המזוזה הינה קמע למזל טוב. נוהג זה, החל בימי הביניים תחת השפעת הקבלה, אשר החשיבה את המזוזה כקמע מגן. אך למעשה, משמעות המזוזה, שעלינו לזכור תמיד, במוחנו ובליבנו, את מצוות ה' ואת מחויבותנו כלפיו.
לעומת החוקים הקפדניים החלים על הקלף, אין הוראות מפורשות לגבי בית המזוזה ועיצובו נתון לפירושים אומנותיים שונים התלויים באומן, בחומרים הזמינים של התקופה ובהשפעות סביבתיות של המדינה בה חי האומן.
התפתחות המזוזה באומנות היהודית
במקור, נחרט הכתוב התנכ"י על משקוף הבית, או שהיה מוצמד אליו, בדומה לנוהג שהיה קיים באזור באותה תקופה. מנהג זה, של עיטור המשקוף או הכניסה לבית בטקסט קדוש, אינה ייחודית ליהדות, המצרים הקדמונים נהגו מנהג דומה, והמוסלמים, נוהגים גם כיום לכתוב פסוקים של אמונה מעל חלונות ודלתות גם יחד.
עם השנים, התפתחה המזוזה והפכה מחרוטה על משקוף הכניסה, לכתובה על קלף.
על מנת להגן מפני חילול על הפסוקים הקדושים, שנכתבו על קלף, היו מחדרים אותו לחור קטן במשקוף או שהיו מכסים אותו בבד כלשהו. מאוחר יותר, החלו לשים את המזוזה בתוך קופסת עץ קטנה ולהצמידה למשקוף הפנימי.
מקופסאות עץ פשוטות, התפתחו בתי המזוזה ליצירות אומנות אשר מצאו את ביטויין באומנות העממית שפיארה והאדירה את האביזרים הטקסיים והסמליים שבבית היהודי.
היהדות, רואה את הבית הפרטי כאבן פינה לחיים היהודים, טקסים רבים אשר בעבר נערכו בבית המקדש, עברו לתוך הבית. החגים והמועדים, נחגגים בצורה טקסית במטרה להעביר את משמעות האירוע מדור לדור ועל ידי כך ללמד את הדור הצעיר את משמעות היותו יהודי. לכן, מקובל כי הבית מרוהט באביזרים טקסיים אשר מאדירים ומדגישים את חגיגיות השבת החגים והסמלים היהודים.
מבנה המזוזה השתנה מאומן לאומן ומדינה למדינה, וניתן למצוא בתי מזוזה בצורות ובגדלים שונים. כך למשל, באירופה, של המאה ה- 17, יש כבר אזכור לבתי מזוזה מזכוכית. ובמאה ה- 18, העשירים החלו לרכוש לעצמם בתי מזוזה מכסף רקוע בעיצובים מרהיבים עם פיתוחים מפוארים ועיטורים שכללו סמלים יהודיים שונים כמו מגן דוד וכתר לתורה.
גם בתי מזוזה עשויים פליז, שנהב ועץ מגולף היו בנמצא באותה תקופה אך היו נדירים יותר, לעומת כסף רקוע, פיוטר ומתכת שהיו חומרים שבשגרה.
במאות ה-18 וה-19 בצפון אפריקה, בתי המזוזה היו עשויים מבד צבעוני רקום. הרקמה הייתה בצורת לב ששילב בתוכו מספר סמלים יהודיים: מגן דוד, חמסה, והמילה שד"י, בנוסף לשמה של הרוקמת. בתקופה מאוחרת יותר שילבו ברקמה גם חוטי כסף ובדי קטיפה צבעוניים.
כיום, בית המזוזה עשוי ממגוון רחב מאוד של חומרים הכולל כסף, פליז, עץ, זכוכית, קרמיקה ופלסטיק. גם שילוב בין חומרים הוא נפוץ מאוד, בין השילובים השונים ניתן למצוא זכוכית עם מתכת, פליז מעוטר בפימו, פלסטיק עם חרוזים ועוד שילובים שונים השאובים מעולמו של האמן ומכישוריו.
בנוסף לבתי המזוזה האומנותיים ניתן למצוא גם את אלו התעשייתיים, שנראים כמו בית עץ קטן וחסר יחוד, צבוע בדרך כלל בצבע המשקוף (חום או לבן) ומיועד לאלו הרוצים להצניע את נוכחות המזוזה.
רבקה יעקב, בעלת אתר האינטרנט omanotהמתמחה בעבודות יד של אומנים ישראלים מתחומי היודאיקה והתכשיטים. מטרת האתר היא לקדם את האומנים הישראלים ואת יצירותיהם ברחבי העולם.
http://www.omanot.com
http://www.omanot.com
